יום שבת, 11 בדצמבר 2010
יום שבת, 4 בדצמבר 2010
השבוע מתחיל
אני מקשיב לחדשות. זה לא קורה בכל יום. השרפה בכרמל גורמת לי לחזור ולהקשיב, לנסות להבין, לרצות לשמוע שנגמר. אני מחכה להחזיר את החלק שאני לא שולט בו לנורמליות, כי החלק שאני כן שולט בו נמצא באי שפיות יציבה. משהו צריך להשאר יציב וזה לא יכול להיות אני.
כבר הודיעו לי שהשבוע הזה עומד להיות שבוע קשה. יש הרבה דברים שחייבים לטפל בהם, יש הרבה פעולות שצריך לעשות. זה קורה בכל פעם שאני חושב שהנה, צמצמתי את הפער.
אני תוהה אם נצליח לחיות בלי לחץ.
יום שני, 8 במרץ 2010
ילדות
מצאתי את עצמי בספרייה הציבורית של השכונה שלי. הייתי מנוי מספר 3 בה כשהיא נפתחה, דוד שלי לקח לעצמו את מנוי 1 ו-2. זה היה בתקופה בה היה מנוי לספרייה. היום, חוק הספריות מאפשר לאנשים להשאיל ספרים ללא תשלום ועל פי הספרניות זה עשה רק טוב.
אבל זה פחות מעניין.
בכל פעם שאני נכנס למקום ששייך לעבר הרחוק שלי, אני חש צמרמורת עדינה שעולה במעלה עמוד השדרה שלי ונשארת להמהם לעצמה בתוך הגולגלת. אני לא יודע למה זו התגובה שלי, אבל למדתי ליהנות ממנה. המקום כמעט שלא השתנה. נוספו מדפים, מכונת הצילום זזה, נוסף קטלוג של DVD להשאלה. פינת הישיבה נשארה זהה למעט מספר כסאות חדשים וזהיתי מספר עותקים של ספרים שהשאלתי לפני כמעט 20 שנה.
ואז זה הכה בי. 20 שנה. תמיד רציתי להביט לאחור ולומר "הייתי פה לפני כך וכך שנים" ושלשנים האלו יהיה משקל. עכשיו יש לשנים האלו משקל. אמרתי לספרניות שזה גורם לי להרגיש זקן ומייד התחרטתי על כך, כי זה היה שקר. האמת היא ששמחתי. הסתובבתי עם חיוך במסדרון הקצר המוקף ספרים שהוביל לחדר העיון. מעל הדלת אין שלט אמיתי אלא נייר שעבר למינציה. הוא היה שם כשאני הייתי מנוי, לפני 20 שנה. חדר העיון עצמו היה שונה. המדפים הוצמדו לקירות במקום לעמוד זה לצד זה בצורה צפופה - כמו שחדר עיון צריך להראות. בחדר הזה אף אחד לא יוכל להרצח מבלי שכולם יראו את הרוצח ואת האירוע. איזה מקום מבוזבז.
כדורים באוויר
אני מניח שיש שלב בו אדם זרק כל כך הרבה כדורים לאוויר שהוא כבר לא יכול לספור אותם, וכשהוא שוכח כמה כדורים יש, קל לאבד אותם. אני לא נמצא באזור הזה, עדיין לא, והאתגר האמיתי הוא לא רק להמנע מהמצב הזה אלא ליצור מרווח בינך לבינו.
הסיבה האמיתית לכך שאני עושה כל כך הרבה דברים היא פשוטה - אני משתעמם מהר מידי. אם אני מתעסק עם דבר אחד לאורך זמן נמאס לי ממנו ואני לא יכול לחשוב עליו, שלא לדבר על לבצע אותו. גם אם אלו דברים שאני אוהב לעשות, אני חייב לקחת מהם פסק זמן ולמצוא דברים אחרים לעשות. מתוך ההיכרות הזו עם עצמי, אני בוחר להסיח את דעתי מפעילות אחת שלי עם פעילות אחרת. אני חושב שזה עדיף על פני בזבוז זמן בבהייה חסרת אונים בטלוויזיה רק כדי להתחמק.
אלא שעכשיו, אל תוך ערמת הכדורים שלי התווסף לו כדור נוסף - מעבר דירה. אל תטעו, אני מברך בשמחה את הצטרפותו של הכדור הזה. חיכיתי לו הרבה מאוד זמן. מה שאני אשמח עוד יותר הוא להפטר ממנו כמה שיותר מהר. המטרה היא למצוא מקום חדש ובתוך חודש או חודשיים לא להיות פה יותר. האריזה והמעבר הם הדבר האחרון ממנו אני חושש. אחרי שנים של מעברי דירה הגעתי למצב בו אני יכול לארוז בית בתוך שבוע ולפרוק אותו בתוך יומיים. מה שאני חושש ממנו הוא איתור המקום הנכון לעבור אליו. אנחנו מדברים על מציאת מקום בו יהיה לי נעים לעבוד (מאחר ואני עובד בעיקר מהבית), מקום בו לאשתי יהיה חלל משלה ליצירות שלה, מקום שיהיה בקרבת גן שיתאים לבת שלנו ושנוכל להתשקע בו זמן ארוך - עד שנחליט לבצע רכישה של בית.
זה לא תרגיל קל לביצוע. למעשה, הוא שווה ערך לזריקת חמישה כדורים לאוויר והוספת סכין בוער נוטף חומצה.
מישהו מוכן להחליף אותי לכמה דקות?
הירשם ל-
רשומות (Atom)