מצאתי את עצמי בספרייה הציבורית של השכונה שלי. הייתי מנוי מספר 3 בה כשהיא נפתחה, דוד שלי לקח לעצמו את מנוי 1 ו-2. זה היה בתקופה בה היה מנוי לספרייה. היום, חוק הספריות מאפשר לאנשים להשאיל ספרים ללא תשלום ועל פי הספרניות זה עשה רק טוב.
אבל זה פחות מעניין.
בכל פעם שאני נכנס למקום ששייך לעבר הרחוק שלי, אני חש צמרמורת עדינה שעולה במעלה עמוד השדרה שלי ונשארת להמהם לעצמה בתוך הגולגלת. אני לא יודע למה זו התגובה שלי, אבל למדתי ליהנות ממנה. המקום כמעט שלא השתנה. נוספו מדפים, מכונת הצילום זזה, נוסף קטלוג של DVD להשאלה. פינת הישיבה נשארה זהה למעט מספר כסאות חדשים וזהיתי מספר עותקים של ספרים שהשאלתי לפני כמעט 20 שנה.
ואז זה הכה בי. 20 שנה. תמיד רציתי להביט לאחור ולומר "הייתי פה לפני כך וכך שנים" ושלשנים האלו יהיה משקל. עכשיו יש לשנים האלו משקל. אמרתי לספרניות שזה גורם לי להרגיש זקן ומייד התחרטתי על כך, כי זה היה שקר. האמת היא ששמחתי. הסתובבתי עם חיוך במסדרון הקצר המוקף ספרים שהוביל לחדר העיון. מעל הדלת אין שלט אמיתי אלא נייר שעבר למינציה. הוא היה שם כשאני הייתי מנוי, לפני 20 שנה. חדר העיון עצמו היה שונה. המדפים הוצמדו לקירות במקום לעמוד זה לצד זה בצורה צפופה - כמו שחדר עיון צריך להראות. בחדר הזה אף אחד לא יוכל להרצח מבלי שכולם יראו את הרוצח ואת האירוע. איזה מקום מבוזבז.
